מבקר המדינה פרסם השבוע דו"ח ביקורת על עבודת משרד החינוך בהקניית מיומנויות עתיד כחלק מהכנת תלמידים לעולם העבודה העתידי.

שורה תחתונה, כישלון!

המבקר מציג במסמך ארוך ומפורט את הסיבות לאי ההצלחה. חילצתי 4 סיבות אשר להשקפתי רלוונטיות להתנהלות ארגונית בתכנון הקניית מיומנויות לעובדים:

#1 לחשוב בגדול, לפעול בקטן - אי אפשר להקנות את כל המיומנויות. צריך להתמקד בהתחלה במספר מצומצם של מיומנויות קריטיות לארגון. אחרי ההצלחה בתהליך הלמידה, כאשר יש איזושהי מתודה או ניסיון מעשי, ניתן להרחיב למיומנויות נוספות. ב 2013 יצא משרד החינוך לדרך. גיבשו 8 מיומנויות נדרשות בהם בחרו להתמקד. מאז, במהלך השנים, התכנסו 4 ועדות נוספות והגיעו ל - 57(!) מיומנויות נדרשות (ללא תעדוף ביניהן). מצב זה יצר קיפאון בשטח ללא הבנה מה צריך לעשות, מה יותר חשוב ועוד. תפסת מרובה לא תפסת? בהחלט!

#2 הקמת צוות רוחבי לקביעת מדיניות להקניית המיומנויות בארגון - לבנות צוות של בעלי תפקידים בעלי זיקות שונות (HR, תפעול, IT וכו') אשר ינתחו המצב הקיים, מגמות העתיד ויגבשו מדיניות מוסכמת. המדיניות תיקבע מול צרכים ארגוניים ועסקיים, יעדים, התפתחויות טכנולוגיות צפויות, שינוי תפקידים ועוד. בעולם, במדינות מובילות בתחום החינוך, פועלות 'מועצות לאומיות לחינוך'. גוף מקצועי אסטרטגי אשר קובע את המדיניות, וכולל מגוון בעלי עניין מתוך המערכת לצד נציגי האקדמיה, השלטון המקומי, התעשייה והכלכלה ועוד. בארגון איתו אני עובד קיים צוות שכזה אשר בוחן המציאות הארגונית ואיך להתכונן לעתיד. הצוות קבע מדיניות אחידה ומבקר ההתקדמות. עובד מעולה.

<על שני הסעיפים הבאים אני חופר כל הזמן, הפעם זה בא עם המחשה לנחיצות>

#3 נדרש תכנון אסטרטגי - יש לבנות תוכנית הפורטת את המדיניות לכיוונים מעשיים. תוכנית הנשענת על איפיון נקודות חולשה הקיימות בארגון, הגדרת אתגרים מרכזיים עימם מבקשים להתמודד, איתור הפערים ברמות המיומנויות הקיימות מול הרצוי ופיתוח מתודולוגיות עבודה. במשרד החינוך לא רק שאין כיוון אסטרטגי אלא ההיפך. 4 הוועדות היו מיחידות שונות, גיבשו מסמכי מטה ללא תיאום בינהן (לעיתים ממש בסמיכות), ועסקו בסוגי מיומנויות שונים. בנוסף, לא היה ברור מהות הקשר בין המסקנות שלהן למול הרפורמה המקורית.

#4 טקטיקה לא פחות חשובה - תרגום האסטרטגיה לצעדים מעשיים היא המפתח למניעת מסמוס התוכנית בשגרת היומיום ובפעילות הארגונית השוטפת. מרבית אחריות הפן הטקטי חונה אצל יחידות הלמידה הארגונית לפיתוח הכשרות בפורמטים שונים. חלק מהצעדים האופרטיביים, מעבר ללמידה, כוללים גם היבטי תקציב ומשאבים, הנחיות, מדדי הצלחה ועוד. במשרד החינוך קבעו בועדות השונות רפורמות אבל לא הורידו הנחיות ביצוע לשטח, לא קבעו מדדים, לוחות זמנים וכד'. מה שירד לשטח היו הנחיות מקומיות שלא קשורות אחת לשניה ובעיקר לא מתואמות בין הועדות השונות.

בנוסף 67% ממנהלי בתי הספר העל-יסודיים שהשתתפו בסקר של משרד המבקר ענו כי הם מקבלים גמישות פדגוגית במידה בינונית ומטה (אין חיבור לשטח).

יש עוד נושאים כמו - מבנה ארגוני סבוך המצמצם את אפקטיביות זרימת המידע, סרבול בתהליך קבלת החלטות, אי הפקת לקחים מפעילות דומות בעבר, אי שיתוף עובדים, צורך בגיבוש שפה משותפת ועוד. ארבעת הנקודות שציינתי הן להשקפתי בעלות המשקל הגבוה ביותר (וגם לא רציתי לחפור)