עדיין כאן, פחות נדרש

פעם, העבודה עברה דרכי. בוקר רגיל, אחד מהעובדים נכנס עם טיוטה ראשונה להצעת מחיר ללקוח. ישבנו יחד, הראיתי לו מה עבד בהצעות קודמות, איפה הטיעון רופף, איזה סעיף הלקוח לא יאהב, הוא יצא עם תובנות לגרסה טובה יותר. שעה אחר כך עובדת אחרת באה אלי אחרי שנתקעה בלי נתוני שימוש מצוות המוצר ולא ידעה למי לפנות ואיך לבקש. הודעת ווטסאפ קצרה, ועד הצהריים הנתונים היו אצלה. ככה נראה היום שלי. אנשים היו צריכים אותי כדי שנושאים יזוזו, הייתי הנקודה שבה דברים מתחברים. לא תמיד היה לי נוח עם העומס, אבל אהבתי את זה, וידעתי במה אני שווה.

בתקופה האחרונה זה נראה אחרת. לקוח חדש נכנס, ובסוף היום נחתה במייל הצעת המחיר הסופית. קראתי אותה, חיפשתי איפה להעיר. תיקנתי פסיק. הזזתי משפט. זה היה הכל. כששאלתי את העובד איך הגיע לנוסח הזה, אמר שהוא שאל את הצ'אט איפה הטיעון רופף והסעיף שהלקוח לא יאהב, השאלות שפעם הנחתי, וקיבל תשובה תוך שניות, בלי לחכות שאתפנה. גם אותה עובדת שפעם הייתה נתקעת בלי נתונים מצוות המוצר, כבר לא שולחת לי הודעות. היא מבקשת אותם מסוכן ה-AI שהשקנו לפני חודשיים, זה שמנטר את פעילות הצוותים, והוא מושך לה אותם בעצמו. אין משהו שאני יכול להתלונן עליו. הכל עובד

זאת לא הייתה הצעת מחיר אחת ולא עובדת אחת. ככה זה נראה אצלי עכשיו כמעט כל שבוע - פחות פניות, פחות פעמים שצריך אותי. ניסיתי להבין מתי זה השתנה. חזרתי אחורה בראש וחיפשתי מתי זה קרה. לא מצאתי. ביום יום אף אחד לא עוקף אותי, משתפים אותי בהכל, אבל זה קורה, יש מעט רגעים שבהם צריך אותי בדרך לסיום המשימה. הטיוטה שהיו מביאים לי הולכת עכשיו לצ'אט. המידע שהייתי משיג מגיע מהסוכן. כל דבר כזה לבד נראה קטן, הגיוני, אפילו שיפור. רק שביומן יש עכשיו חורים שלא היו קודם. ועל השולחן פחות דברים לעשות.

פעם לא חשבתי על זה בכלל. עכשיו אני חושב, שום דבר לא מובן מאליו. אם ככה נראית העבודה שלי היום, מה יהיה עוד שנה, כמה זמן עוד יצטרכו אותי? בחברה שאני עובד בה, אף פעם לא דיברו על צמצום עובדים, אבל אני קורא על גלי הפיטורים ומבין שגם אצלנו זה יכול לקרות, בקלות.

את המחשבות האלה אני שומר לעצמי אבל אני שומע אותן במטבחון, בחצי משפט ליד מכונת הקפה, באנשים שמדברים על חיפוש הדבר הבא, באלה שמתעניינים בקורסים והסבות. כולם ממשיכים לעבוד כרגיל, רק שאי אפשר להסתיר את אווירת אי הנוחות אפילו לא בהפי האוור של יום חמישי.

מה שהוא מרגיש הוא לא תחושה פרטית. יש לזה שם.FOBO (Fear Of Becoming Obsolete), הפחד להפוך לפחות רלוונטי בעולם עבודה שמשתנה. המושג מסתובב כבר כמה שנים. בינואר 2026 מילון קיימברידג' הכניס אותו לרשימת המילים החדשות שלו. כנראה שמספיק אנשים כבר מרגישים אותו כדי שיגיע לשם. זה לא הפחד להיות מפוטר. זה הפחד השקט יותר, שהעבודה תימשך כרגיל, רק שפחות יצטרכו אותך.

בינתיים הכל עובד. וזה בדיוק מה שמטריד.